(א) ממין הראוי וכו׳ משנה פרק קמא ובגמרא מה״מ אר״י אמר קרא חג הסוכות וגו׳ באספך מגרנך ומיקבך וכתב רש״י דלפי זה אסור לסכך בעורות כו׳ וכ״כ התוס׳ והרא״ש לשם והרמב״ם בראש פ״ה ומזה הטעם נמי אין מסככין במיני מתכות:

(ב) ומ״ש וכן כל דבר וכו׳ כתב ב״י ובשפודים של עץ מיירי דאי של מתכת תיפוק ליה שאין גדולן מן הארץ ע״כ ואפשר דמיירי אף בשפודין של מתכת שהבית יד שלהן של עץ ולא הו״ל בית קיבול אלא כעין חצים זכרים דאין מכסין אף בעץ שבהם בשביל השפוד שהיה מקבל טומאה בין שהשפוד שלם או נשבר:

(ג) סככה בחצים וכו׳ מימרא דרב יהודה פ״ק סככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה משום דבית קבול הוא ואע״פ שהוא עשוי למלאות שמיה בית קבול ופירש״י סככה בחצים. בית יד של חצים ע״כ כלומר שלא היה בהן עדיין הברזל דאילו היה בהן הברזל אף הזכרים פסולין מפני שקבלו טומאה ע״י הברזל שהוא כלי וכ״פ רבי ישעיה אחרון ז״ל: וכתב עוד רש״י הזכרים כעין שלנו שתוחבין אותו בבית קבול של חץ כשרה דאע״פ דכלים נינהו פשוטי כלי עץ נינהו ואין מקבלין טומאה נקבות שיש נקבים בראשיהם והחץ עשוי כמרצע ליכנס לתוך הנקב ובית קבול להן וראויין לקבל טומאה ואע״פ שהוא עשוי להתמלאות מילוי עולם שלא להתרוקן עוד שמיה קבול עכ״ל ור״ל שהחצים הזכרים אינן מקבלים טומאה אפי׳ מדרבנן כדתנן בפ״ב דמסכת כלים כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורים: ומ״ש בפ׳ המוכר את הבית אדף של נחתומין שאני פשוטי כלי עץ דטמא מדרבנן פירשו התוס׳ לשם וכן בסמ״ג עשה ה׳ טומאת שרצים בשם ר״י דשלחן וכיוצא בו כיון שהוא דומיא דשק שמשמש את האדם ואת משמשיו מרבינן ליה בת״כ מריבויא דמכל כלי עץ ואותה דרשא אסמכתא ואינו אלא דרבנן אבל במדרס הזב והזבה והנדה והיולדת מטמאין מן התורה שנאמר וכל המשכב אשר ישכב עליו וגו׳ כל העשוי למשכב או למרכב ועיין בתוס׳ פ״ק דסוכה דף ה׳ ונ״ל דלמאי דכתב המרדכי בשם הר״א ממי״ץ וכ״כ בתה״ד אפי׳ אותן פשוטי כלי עץ דמקבלין טומאה מדרבנן נמי מסככין בה דאינו אסור לסכך כי אם בדבר המקבל טומאה מדאורייתא וצריך לפרש לפ״ז אהא דנקט חצים זכרים דטהורים לגמרי ה״ט משום דבעי למינקט בסיפא בחצים נקבות דפסולה אע״פ שהוא עשוי להתמלאות נקט ברישא חצים זכרים דכשרה ולא גזרינן זכרים אטו נקבות וה״א בגמרא אבל בתוס׳ פ״ק דף ה׳ כתבו להדיא אחצים זכרים שאם היו מקבלין טומאה מדרבנן היו פסולין לסיכוך:

(ד) בפשתן וכו׳ שם מימרא דר׳ יוחנן סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשירה פי׳ הרי״ף והרא״ש הוצני כיתנא דלא דייק ולא נפיץ דעדיין עץ הוא וכ״כ הרמב״ם בפ״ה וכ״כ התוספות וכתבו עוד דאע״ג דאניצי פשתן אינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך עכ״ל פי׳ כיון שאינו מחוסר אלא מלאכת טויה דמטוה מטמא בנגעים מיד אפילו לא נתלבנו כסומכוס ורשב״א ור״מ ולא כר׳ יהודה בפרק במה מדליקין דס״ל דמטוה אינו מטמא בנגעים אלא משיתלבנו דלפי דעתו הפשתן כשר לסכך בו לגמרי אפי׳ מדרבנן מפני שהוא רחוק ממקבל טומאה דאורייתא שמחוסר ב׳ מלאכות א׳ מלאכת טוייה ב׳ מלאכת לבון דלא קיי״ל הכי אלא מטוה טמא מיד וא״כ פשתן נמי אסור לסכך בו מדרבנן כיון דקרוב הוא למקבל טומאה דאורייתא והרמב״ם כתב מפני שהפשתן נשתנה צורתו וכאילו אינו מגדולי קרקע והראב״ד כתב עליו טעם אחר יש לנו בזה מפני שראויין ליתן אותן בכרים וכסתות והרי הן מקבלין טומאה ע״י דבר אחר ולא פחיתי מבלאי כלים ע״כ וכל זה הביא הר״ן ובגמרא אסתפקו בפשתן ששרו אותו במים כדרך ששורין את הפשתן אע״ג דלא דייק ולא נפיץ ומשמע מדברי הפוסקים שהתירו בסתם דלא דייק ולא נפיץ שתופסים לקולא וכתב הר״ן הטעם דכיון דמדרבנן הוא נקטינן לקולא מיהו רבינו ישעיה אחרון כתב להחמיר בספקו וכתב עוד דצמר גפן וקנבוס אע״ג שדק אותן ונפצם אין עליהן תורת טומאה וכשרים לסכוך וטעמו כיון דשאר בגדים אינן מטמאין בנגעים לא גזרו בהו רבנן דלא גזרו אלא בצמר ופשתן דמיטמאין בכל הטומאות ואין זה אלא לדעת התוספות דהטעם הוא משום גזירה דקרוב לטומאה דאורייתא אבל להרמב״ם ולהראב״ד אף הצמר גפן וקנבוס פסול דכיון דפסול פשתן הוי משום דנשתנית צורתו או מפני שראוין ליתן בכרים וכסתות טעם זה שייך ג״כ בצמר גפן וקנבוס והכי נקטינן לחומרא וכן חבלים של פשתן בסמוך נמי פסולין משום דנשתנה צורתן:

(ה) מחצלת של קש וקנים וכו׳ ספ״ק פליגי בה תנאי ופסקו הפוסקים הלכה כת״ק וכדאסיק רב פפא דאין חילוק בעולם אלא בין גדולה לקטנה:

(ו) ומ״ש וה״מ שאין להם שפה וכו׳ שם בגמרא מוכח דאע״פ שאין נארגות היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר מ״מ ראויין הן לקבל פירות הגסין שאין יוצאין דרך נקב קטן:

(ז) כתב ה״ר ישעיה וכו׳ עד לעשותו לשכיבה הכל בפסקי הרא״ש ספ״ק ויראה מדבריו דכשציוה לאומן לתקנה לסכוך מדינא שרי לסכך בה אלא דאסור משום גזירה דמי יודע וכו׳ ואתו כ״ע לסכוכי בהו ולפי זה דיעבד יצא י״ח אם סיכך בהם דלא גרע משווצרי דבסמוך אבל אם לא ציוה לאומן לתקנן לסכך אלא שקנאה לסכך בה מדינא נמי אסור ומיהו לענין מעשה בכל ענין לא יצא י״ח אפי׳ דיעבד ולא דמי לשווצרי דלא פסילי אלא משום דילמא שביק להו ונפיק והילכך אי לא נפיק יצא י״ח דיעבד אבל הכא דפסולין משום דחיישינן דילמא אתו כ״ע לסכוכי בה ועברי אדאורייתא בדיעבד נמי פסולה ועיין בב״י שחילק בכך בסמוך אצל חבילה ונראה לפי דברי הרא״ש הא דקטנה סתמה עומדת לשכיבה אא״כ עשאה לסיכוך היינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך וכן אצל גדולה שרוב אנשי המקום נוהגין לשכב עליהן וכן פי׳ בהגהת ש״ע ולקמן אצל דין סכוך נסרים כתבתי דין מחצלאות שקובעין בגגין כעין תקרה בשם הכל בו. כתב בתה״ד על הסולמות דמותר לסכך בהן משום דאינו בא מן המקבל טומאה דאורייתא וגם אינו קרוב למקבל טומאה מדאורייתא וקשה לע״ד אמאי אינו קרוב לסולמות שקובעין האיכרים בעגלה וכן לסולמות שקובעין בשפוע אצל הכותל להניח שם עשב שיאכלו הסוסים משם וכן בשאר בהמות שהסולמות האלו עשויין לקבל עשב ותבן ותבואה בעודן בשבלים ושאר דברים ומקבלין טומאה מדאורייתא ובאגודה פ״ק כתב וז״ל התוס׳ הביאו ת״כ דממעט סולמו׳ מטומאה ומשמע אפילו טומאה דרבנן ולפ״ז היה מותר להניחו ע״ג סכך וראיתי רבותי אוסרין ולא ידעתי הטעם אם לא משום גזירת כלים כדקאמר סוף פרקין עכ״ל נראה דר״ל גזירה משום שאר סולמות שהן כלים כדפרישי׳ ואע״ג דרבי חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן הוא דמוקי לה לפלוגתא דר״מ ור״י בנסרים משופין ומשום גזירת כלים וקי״ל כר׳ יהודא דמסככין בנסרים אלמא דלית ליה גזירת כלים ומש״ה פסקו הפוסקים דסככה בחצים זכרים כשרה ולא גזרינן זכרים אטו נקבות מ״מ איכא למימר דהלכה כר״מ בגזירותיו כמ״ש הראב״ד הביאוהו הרא״ש והרמב״ן וא״כ שפיר אית לן גזירת כלים אליבא דרבי חייא בר אבא דשמא הלכה כמותו וה״ה דגזרינן לדידיה זכרים אטו נקבות ומש״ה גזרינן נמי בסולם שאינו עשוי לקבל אטו שאר סולמות העשויין לקבל גם בדרשות מהרי״ל אסר הסולם ומהרא״י גופיה כתב שם דאחד מהגדולים דרש דאין לסכך בסולם גם הרשב״א בתשובה בסימן קצ״ה כתב לאסור הסולם אם לא ששליבותיו קבועות ע״ג ירכותיו הא כל שירכותיו נקובין לקבל שליבותיו פסולין אף ע״פ דעשויין למלאות וכו׳ ומשמע אפי׳ נקובין מעבר לעבר פסולין משום דקרוב למקבל טומאה מדאורייתא וכמו שנראה מהאגודה ומהרי״ל שלא חילקו ואסרו בסתם כל סולמות וכן נ״ל עיקר וכן פסק בהג״ה ש״ע דכיון דבתשובת הרמב״ן כתב דיש להסתפק בזה לכן אין לסכך עליו. עוד נ״ל דאפי׳ בדיעבד אם הניחו סולם על הגג וסככו על גביו דכל הסוכה פסולה כיון דמעמיד הסכך הוא והרמב״ן והר״ן בפרק הישן במתני׳ דהסומך סוכתו בכרעי המטה הסכימו דלהרי״ף טעמא דמעמידה במקבל טומאה הוא העיקר ודלא כמ״ש הרא״ש וכיון שראייתם ברורה אין להקל ולא כמ״ש מהרא״י להקל גם בזה כמ״ש לשם בסי׳ צ׳ וצ״א וכן הוא במהרי״ל בתשובה סי׳ פ״ג ונחלק על הגדולי׳ שאוסרים בדבר המעמיד אלא דברי האוסרים עיקר והא דכתב הרשב״א בתשובה סי׳ רי״ג דאין המסמרו׳ פוסלין את הסכך המרובה מהן איירי דאין המסמרות מעמידין הסכך דאף בלא המסמרים היה להן עמידה וכן הא דתקרה שאין עליה מעזיבה דאיירי בשהמסמרות קבועין בהן ואינו פסול אלא משום גזירת תקרה או משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא בגמרא ולא פסלו ליה מטעם המסמרות איירי נמי בכה״ג שאין המסמרות מעמידין וכו׳ אבל בדבר המעמיד דבלא הוא היה הסכך נופל פוסל הסוכה אם המעמיד מקבל טומאה והכי נקטינן להחמיר כהרמב״ן והר״ן: כתב הר״ן אמתני׳ דתקרה שאין עליה מעזיבה דדוקא נקט שאין עליה מעזיבה שאם היה בה מעזיבה לא הוה סגי במפקפק דמעזיבה ועפר סכך פסול נינהו דלאו גידולי קרקע הן עכ״ל ואעפ״כ כתב הוא ז״ל בפרק הישן אמתני׳ דהסומך סוכתו בכרעי המטה דהלכה כמ״ד דאם העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה פסול ואע״פ שעכשיו נהגו לסמוך הסוכה ע״ג כתלים שאין מסככין בהן לפי שאין גידולן מן הארץ היינו טעמא משום דלא שכיחא לסכך בכיוצא בהן ועוד דכ״ע ידעי דכל כה״ג בית דירה מקרי ולא סוכה הילכך ליכא למיגזר ויש שנוהגין לעשות בכותלים דפנות של קנים משום הכירא כדי שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומדת חסידות בעלמא הוא עכ״ל וכל זה לפי דעתו שפירש לשם דלהעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו אין הסכך פסול אלא מדרבנן גזירה שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו אבל מלשון רש״י במשנה דהסומך סוכתו יראה דלאו משום גזירה שמא יאמרו הוא דפסול אלא הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין אותו הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה כדקי״ל בעלמא שהכל הולך אחר המעמיד וכ״נ מדברי הרא״ש שכתב וקשה לי לטעמא דמעמיד וכו׳ אם סיכך על מחיצת אבנים תהיה פסולה הואיל והעמיד הסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ ולא תירץ ע״ז כלום מכל מה שתירץ הר״ן ז״ל דהכא בכותל ליכא למיגזר אלמא דס״ל דטעמא דמעמיד לאו משום גזירה הוא ולפיכך יראה דמדינא אין להעמיד הסכך בדבר שאין גדולו מן הארץ ואם העמיד עליו הסוכה פסולה ולכן צריך לעשות הדפנות של קנים ולסמוך הסכך עליו מדינא ולא ממדת חסידות בעלמא כדכתב הר״ן ז״ל ומה שאמרו בריש סוכה אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן ה״נ דלא הוי סוכה איכא למימר דהמחיצות הן של ברזל אבל מעמידי הסכך הם הקנים ולא המחיצות של ברזל ושפיר קרי ליה וסיכך ע״ג כלומר שנסמך אל אלו המחיצות כמו סיכך ע״ג אכסדרה וכתב עוד הר״ן דלא הוה מעמיד הסכך אא״כ שהסכך עצמו נסמך ממש עליו אבל נעץ קונדסין במטה וסכך עליה כשרה דכיון שאין הסכך נסמך ממש על המטה אע״פ שיתידותיו וקונדוסיו סמוכות עליו אין זה מעמיד בדבר המקבל טומאה והוא מדברי הרמב״ן בספר המלחמות ע״ש בפרק הישן. ובתשובת מהרי״ל הקשה א״כ דדבר המעמיד פוסל איך יניחו מעמידי הסכך בכותל המחובר ולא קשה כלל דכותל מחובר אם היה עושה ממנו סכך לא היה מחובר ואינו דומה לאילן שכתב הרמב״ן והר״ן דאילן המעמיד הסכך פסול וההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דכשרה לאו במסכך ע״ג אילן עסקינן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדסין בקרקע הסוכה וסיכך עליהן ובכה״ג אף על פי שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דכמעשה קרקע בעלמא קא עביד עכ״ל דאיכא לחלק דשאני אילן דלפעמים מסככין בו בעודו מחובר אבל כותל מחובר אינו פסול מתורת מעמיד מאחר שא״א לסכך בו בעודו מחובר ואינו דומה למחיצת אבנים דאף כשמסככין בו בתלוש פסול הוא מצד עצמותו לפי שאין גידולו מן הארץ לפיכך פוסל ג״כ מתורת מעמיד ודו״ק. כתב בתשובת הרשב״א סי׳ קצ״ה על הסולם שהשליכוהו ע״ג הסוכה ושכחוהו דאפי׳ את״ל שאין מסככין בסולם וסכך פסול הוא אפי׳ הכי מאחר שכבר נכשרה הסוכה ואין צריך לצרופו של סכך פסול שוב אינו פוסל והיינו כתונתיה דמנימין דלכשייבש אין בו איסור אלא משום שלא יאמרו מסכך בדבר המקבל טומאה וכדמוכח נמי ממתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו׳ ויראה מדבריו שתופס סברת ר״ת שהביא הר״ן במתני׳ דהדלה עליה את הגפן וכו׳ דכל שתחלתה בכשרות אע״פ שאח״כ הדלה עליה תו לא מיפסלא וכבר דחה הר״ן ז״ל דמתני׳ דהדלה עליה את הגפן וכו׳ לאו הוכחה כל עיקר וההיא דכתונתיה דמנימין נמי יש לפרש דכל שהניח לצורך הבגד הוי כלנאותה ושרי ואחרים פירשו דבשעת אכילה ושינה מדינא נמי פסול אלא אפי׳ שלא בשעת אכילה ושינה קאמר דלישקלי׳ שלא יאמרו מסכך בדבר המקבל טומאה כמו שיתבאר בסוף סימן זה והילכך לדידן דתופסין לחומרא דסכך פסול אפי׳ קדמה הסוכה בכשרות כמ״ש למעלה בסי׳ תרכ״ז א״כ אסור להניח הסולם אוהספסל או כסא וכיוצא בו ע״ג הסכך דבשעת אכילה ושינה מדינא פסול ושלא בשעת אכילה ושינה אסור נמי משום מראית עין דמאחר שאין בהנחה זו צורך האדם להגין עליו או לצורך הכלי שהניח דין סכך פסול יש לו כמו שיתבאר בסוף סימן זה בס״ד: כל מיני אוכלין מקבלין טומאה וכו׳ בת״כ סדר שמיני מכל האוכל משמע האוכל המיוחד פרט לאוכלי בהמה:

(ח) ומ״ש והילכך ענפי תאנה וכו׳ ברייתא פ״ק דסוכה פליגי בה ת״ק ואחרים ופסקו הפוסקים כת״ק דבפסולת מרובה על האוכל בלבד מסככין בהן ולא בעינן פסולת מרובה על הידות ועל האוכל:

(ט) ומ״ש ואם קצרם לאכול וכו׳ עד פירוש אותם כל זה מסקנא דגמרא לשם אליבא דרב מנשיא בר גדא זולתי מ״ש דאם קצרן לסיכוך דאף הידות מצטרפין עם הפסולת וכו׳ שזה איננו מפורש בגמרא כי אם באשיר״י ונראה דטעמו משום דאמרינן התם בקוצר הסכך לא ניחא ליה באוכל המחובר דאוכל בסכך לא מיבעיא ליה ולפיכך אין להם ידות כלומר דאין הידות מביאין טומאה לאוכל דאינו יד לאוכל כיון שמתחלה כשקצצן לסכך לא היה דעתו שהידות יהיו יד לאוכל שבו וממילא צריך לומר שהיה דעתו להיות יד לפסולת והילכך מצטרפין הידות עם הפסולת לבטל את האוכל:

(י) ואם סיכך בירקות וכו׳ שם מימרא דשמואל ורצונו לומר דאף מעכשיו קודם שיתייבש הוא פסול מיד וכ״כ הרמב״ן והר״ן ונראה דהייבוש דקאמר היינו בכהאי גוונא שאם יבשו יפלו ולא ישאר בהן ממש וכ״כ הרמב״ם וזהו שאמרו בגמרא דכי יבשו פרכי ונפלי אבל שאר יבשות שנשאר בהן ממש מותר לסכך בהן דאל״כ הרי כל הירקות מתייבשות בחמה והכי מוכח מההיא דאביי דבהיגי אין מסככין בהן לכתחלה מפני שנושרין עליהן שכתב בסמוך וכן בהא דתנן תחתיה מפני הנשר דמוכח מינייהו דאינן נחשבים כאויר לפסול בג׳ והיינו טעמא מאחר שנשאר בהן ממש ורבינו קיצר בזה ומ״ש ואם אין דרכן להתייבש אז דינם כסכך פסול כ״כ הרא״ש לשם ואפשר לומר דאתא לאורויי דבאין דרכן להתייבש מהר אינו פוסל אלא בד׳ אע״פ שגם הם מתייבשין לפעמים עד שלא נשאר בהן ממש מ״מ כיון שאין דרכן בכך אם לא לגודל החמימות אינו נחשב כאויר ושיעור המיהור נראה מדברי הר״ן דהיינו כשדרכו להתייבש תוך שבעה משנתלשו משעה שנכנס החג: כתב ה״ה דירקות שפוסלין בג׳ אפי׳ אינן מקבלין טומאה שאינן מיוחדים למאכל אדם הדין זה בהם ע״כ:

(יא) כל דבר שמחובר וכו׳ לפיכך הדלה וכו׳ משנה פ״ק דסוכה ואע״ג דמדתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן משמע דמיירי בדאיכא נמי סכך כשר מ״מ ודאי הא דתנן או שקצצו מיירי אפי׳ בדליכא סכך אחר לגמרי אלא שעשה הסיכוך מהגפן בלבד אפ״ה כשר וכמ״ש רבינו.

(יב) ויש דברים שכשרים מן התורה וכו׳ שם מימרא דאמוראי בשווצרי ובהיגי דכיון דסרי ריחייהו ונתרי טרפייהו שביק להו ונפיק וכתב הרא״ש בכל הני לכתחלה לא משום גזירה דילמא שביק וכו׳ אבל יצא י״ח אם סיכך בהם וכ״כ הרמב״ם רפ״ה וכמ״ש רבינו כאן ועיין במה שכתבתי בסוף סי׳ זה וכתב הר״ן דסרי ריחייהו מבאיש ריחם וכיון דמשום הכי הוא מסתברא דאף לדפנות פסולים:

(יג) ומ״ש וחבילה ג״כ וכו׳ משנה שם חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן וכולן שהתירן כשרות ומפרש ר׳ יוחנן דמתני׳ בחבילה שהעלה לסכך ומשום גזירת אוצר איכא פי׳ חבילה שאדם מכניס כל ימות הקיץ לחורף קרוי אוצר ואותן מניחין לפעמים על הסוכה לייבש והלכך אסור בחבילה שהעלה לסכך גזירה אטו זאת:

(יד) ומ״ש כגון זה שלא נעשה אפילו לצל כו׳ כפרש״י ור״ל דאילו נעשה לצל הית׳ כשרה כסוכת גנב״ך לקמן בסי׳ תרל״ה: וכתב הב״י דחבילה אפילו דיעבד פסולה ולא דמי לירקות שריחן רע או שעליהן נופלין דכשרות דיעבד וכן מבואר בתוס׳ בדף י״ב בד״ה אין מסככין שכתבו דלא גרסינן לכתחלה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא ש״ד משמע אבל מדרבנן לא וכן משמע מדברי הרמב״ם רפ״ה ע״ש וכן כתב הר״ן בפי׳ המשנה דחבילי קש כו׳ ע״ש: ה״ג סכך בחבילה שאין קושרין אותה אלא למוכר׳ במנין כו׳ ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן חבילה וכו׳ וט״ס הוא:

(טו) ומ״ש אבל חבילה שהעלה ליבש כו׳ נראה דהר״י מקרקשינא והי״א נחלקו בפי׳ הסוגיא במאי דקאמ׳ אליבא דר׳ יוחנן דמפר׳ מתני׳ דחבילי קש אין מסככין בה דמשום גזירת האוצר איכא דהא דלא מפרש למתניתין בחבילה שהעלה ליבש דפסולה משום תולמ״ה ה״ט משום דתני בה אין מסככין ולא קתני אינה סוכ׳ משמע דמדאוריית׳ סוכה היא אלא דמדרבנן אין מסככין בה משום גזירת אוצר והשתא קשה אמאי לא קאמר תלמודא דמדקתני סיפא ואם היו מותרות כשרה דמשמע דבהתרה לחוד סגי מוכח דאיירי בגזירת אוצר דאי בהעלה לייבש לא ניתרה בהתרה לחוד אלא ודאי דמסיפא לא מצי למידק מידי דאפי׳ הניחן מתחלה ליבש מהני התרתן לחוד כאילו ניענוע דלעיל כך מפרשים הי״א וכ״כ התו׳ לשם בד״ה אין מסככין. והר״י מקרקשינא קשיא ליה דאם כן היא גופה קשיא אמאי תנן אין מסככין ומיירי בגזירת אוצר הו״ל למיתני אינה סוכה ומשום תעשה ולא מן העשוי כי היכי דתנן בחוטט בגדיש אלא ודאי דבהעלה ליבש בעי ג״כ נענוע ולא הוה מצי למיתני בסיפא ואם היו מותרות כשרות אלא דתלמודא לא מצי למידק מידי מסיפא אליבא דר״י משום דאיכא לאקשויי עלה דר״י דמנ״ל דבהעלה ליבש בעי נענוע ודילמא אף שם סגי בהתרה לחוד ולכן דייק לה מלישנא דאין מסככין בהן וממילא דייקינן תו דבהעלה ליבש בעי ג״כ נענוע דאל״כ היא גופא קשיא אמאי לא תנן אינה סוכה בהעלה ליבש כדפי׳. וכתב רבינו ומסתברא שצריכה נענוע ונראה לי חזוק לסברתו דכיון דפסול חבילה זו דאורייתא הוא דומה לפסול מחובר כמו אילן שהוא ג״כ פסול ד״ת וכי היכי דהתם בעי נענוע עם הקציצה ה״נ בעי נענוע עם ההתרה דההתרה לא עדיפא מקציצה וכן עיקר. ואף בחבילה שהעלה לסכך בה ראוי להחמיר לנענע עם ההתרה כמו שעשה ר״ת הביאו באגודה וז״ל ואם קצצו כשר וצריך לנענע ר״ת פי׳ להזיזו ממקומו וכן נהג היכא דסכך בחבילי עצים או בחבילי ערבה ולא התירן קודם עכ״ל פי׳ ר״ת מפרש הנענוע הוא שיזיזנו ממקומו ויניחו במקום אחר דלא כדמשמע מפי׳ רש״י שמגביה כל אחד וחוזר ומניחו במקומו הראשון וכן נהג היכא דסכך וכו׳ דהתירן תחלה ואח״כ נענע והזיזן במקומם למקום אחר ונ״ל שטעמו בזה היה משום דאפשר לפרש דמאי דתנן ואם היו מותרות כשרות היינו לומר דצריך לנענע ג״כ ואע״ג דלא תנן בהדיא שהרי במתניתין דהדלה כו׳ תנן נמי או שקצצן ומיירי דצריך לנענע אע״ג דלא תנן ובזה מתיישב טפי הקושיא דאמאי לא דייק מדקתני סיפא ואם היו מותרות כשרות דאיירי בגזירת אוצר וכו׳ שהרי אף בגזירת אוצר בעינן נענוע עם ההתרה כמו בהעלה ליבש וא״כ מסיפא לא מצי למידק מידי ומ״ש במרדכי וצריך לנענע פירש״י משום דנענוע קרוב לסתירה הוא שמגביהו כל אחד לבדו ומניחו ור״ת היה נוהג להזיז ממקומו אם סיכך בחבילי עצי׳ וכו׳ כונתו ג״כ בדרך זה שפירשתי דברי האגוד׳ כלומר דר״ת חולק על רש״י והיה נוהג להזיז ממקומו אח׳ ההתרה אף אם סיכך בחבילי עצים כו׳ ואצ״ל בקציצת מחובר או בהעלה ליבש דבעינן להזיזן ממקומן עם הקציצה וההתרה ודלא כפירש״י דמניחו במקומו הראשון וכן מבואר בסמ״ג שכתב צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהא עשוי׳ לשם סוכה ונוהג ר״י עם הנענוע להזיזן ממקומן וכן בהגה״ת מיימונית על מ״ש הרמב״ם וצריך לנענע וכו׳ כתב ר״ת היה רגיל להזיזן ממקומן ע״כ כונתן מבואר שהנענוע אחר הקציצה היה באופן זה להזיזו ממקומו הראשון למקום אחר שהוא מעשה גמור לשם סוכה וכל זה ברור ופשוט והארכתי בו כדי ליישב מ״ש הב״י דסברת ר״י מקרקשינא כתבה המרדכי בפ״ק בשם ר״ת דאע״ג דר״ת איירי בחבלה שהעלה לסכך בה מ״מ אנו למדין מדבריו בדרך כל שכן בחבילה שהעלה ליבש דלא סגי בהתרה לחוד אלא צריכה נענוע ג״כ דהיינו להזיזו ממקומו לדעת ר״ת דאי אפשר לומר דבהעלה ליבש לא מהני הנענוע עם ההתרה לר״ת אפי׳ הזיזו ממקומו דהא ודאי לא גרע מקציצה דמחובר דמהני הנענוע עם הקציצה ה״נ מהני הנענוע עם ההתרה והיינו להזיזו ממקומו לדעת ר״ת אבל ההזזה ממקומו בלי התרה לא יועיל כלום בחבילה שהעלה לסכך דלא עדיף מקים השני ממקום הראשון אידי ואידי לשם סוכה הוה ומתניתין נמי קתני ואם היו מותרות כשרות אלמא דבעינן ההתרה עכ״פ בחבילה שהעלה לסכך: ומ״ש הר״ן וז״ל איכא מ״ד דאע״ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ״ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה כדמוכח גבי נסרים דאע״פ דלכתחלה מסככין בנסרי׳ אפ״ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי ליה בפקפוק דכיון דמחזר עליה לבעלה ליכא למיגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר עכ״ל אלמא דבנענוע לבד בלא החרה מכשיר היינו דוקא בהניחה ליבש ומטעם שכתב דכיון דאסיק אדעתי׳ ותיקן ליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעוות וכן פירש רש״י גבי החוטט בגדיש דאם נענע העמרים שעל הסכך וחזר והניחן לשם סוכה כשר שהרי המעוות תיקן וכ״ש שלא יעוות אבל בחבילה שהעלה לסכך בה לא יועיל הנענוע בלא התרה כל עיקר כדפי׳ אפילו הזיזן ממקומן דלא עדיף מקום השני מהראשון אידי ואידי לשם סוכה הוי ועדייין הגזירה במקומה עומדת שאם אתה מתיר חבילה זו אתי להתי׳ גם בחבילה שהעלה ליבש וזהו שכתב הר״ן בלשונו איכא מ״ד דאף על גב דאסור לסכך בתחלה בחבילין כלומר ואין לה היתר בעולם בלא התרה אפ״ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה בלא התרה כדמוכח גבי נסרים דאין היתר בעולם לסכך בנסרים רחבין ד׳ ובתקרה שעשוייה לשם בית יש היתר בפקפוק אף ברחבין ד׳ וה״ט דכיון דתיקן המעוות כל שכן שלא יעוות ומכל מקום אף על פי שכתב היתר בהעלה ליבש בנענוע בלא התרה אין ללמוד ממנו היתר בהתרה בלי נענוע דשאני נענוע דהוא מעשה לשם סוכה אבל התרה לחוד לא עשה בגוף הסכך שום מעשה ולא דמי לחבילה שהעלה לסכך בה דסגי בהתרה לחוד לפי פשוטה של משנה דשאני התם דכיון דלא אסירא אלא משום גזירה דחבילה שהעלה ליבש כשהתירן לא מיחלפי שאין אדם מייבש חבילה המותר׳ וכן פי׳ הר״ן להדיא טעם זה אבל בהעלה ליבש דאסור משום תעשה ולא מן העשוי אפשר דלא יועיל ההתרה לחוד ואם כן מה שכתב הב״י דסברת הי״א שהביא רבינו כתבה הר״ן וז״ל איכא מ״ד כו׳ הוא שלא בדקדוק. ולענין הלכה כבר כתבתי דהעיקר הוא דבהעל׳ ליבש בעי נענוע עם ההתרה ולדעת ר״ת צריך ג״כ שינענעו ממקומו הראשון למקום אחר ואף בהעלה לסכך יש לנהוג כן כמו שנהג ר״ת ואין להקל ג״כ להתיר בנענוע בלי התרה אפילו בהעלה ליבש דהראייה שהביא הר״ן מנסרים איכא למידחיא דדילמא התם שאני דבפקפוק הוא בטול התקרה ליכא למיגזר משא״כ בחבילה דבנענוע ליכא בטול היבוש דכך מתייבשת החבילה במקום האחר כמו במקום הראשון אכתי הגזירה במקומה עומדת והלכך אין היתר בשום דבר כי אם בנענוע עם התרה תחלה והנענוע הוא להזיזו ממקומו נראה לי ודוק היטב. גרסינן בגמרא אמר רבי אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהן כשרים והא אגידי מתתאי אמר רב פפא דשרי להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד ופירש״י צריפי. כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות: דאורבני. עשוים מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו ופיו רחב ולמעלה קושרים ראשי הנצרי׳ בחבל קשר אחד: ראשי מעדנים. קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה: מתתאי לצד פיו. הוא קלוע: דשרי להו. מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו וא״צ להפקיע הקליעה: שאינו עשוי. לטלטלו כגון זה שמשהתיר הקשר העליון אם אתה מטלטלו ניתק מאליו שאין לו עוד אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים עכ״ל וכן פי׳ ה״ר ירוחם ופסק כרב הונא אבל הר״ן פי׳ שמדבר בחבילה ממש הקשורה מב׳ ראשים קשר אחד בראשן הגס שהיא עיקר והוא נקרא ראשי מעדנים וקשר השני בראשן הדק ע״ש והרמב״ם בפ״ה כתב בסתם כרב הונא גם הרי״ף והרא״ש הביאו הסוגיא בסתם ולא פירשו כלום מ״מ לענין הלכה אע״ג דלא פירשו ודאי דתופסים עיקר כרב הונא דכיון דמילתא דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל אכן בדברי רבינו צ״ע שלא כתב מזה כלום ונראה בעיני ליישב זה שהיה מפרש עוד פירוש אחר בהלכה שלא כפירש״י ושלא כהר״ן והיינו דרב הונא לא מהדר לפרוקי מאי דפרכינן והא אגידי מתתאי כמו שפירש״י והר״ן אלא מהדר לאפלוגי ארבי אבא ומתיר בהני צריפי דאורבני בלי שום התרה כל עיקר דדוקא אגד שעושין בחבילות כדי לטלטל כל האגד שלא יהא צריך לטלטלו אחד אחד התם הוא דגזרו רבנן דאין לסכך בהן גזירה משום חבילה שהעלה ליבש אבל שאר כל אגד שאינו עשוי כדי לטלטלו באוגדו כמו הני צריפין שאוגדין אותן הציידין כדי להתקיים מלאכתן בתוכן אין בהן משום אגד והרי הן דומין למחצלאות העשויו׳ לסיכוך דאע״ג שהן ארוגים ואגודים אין בהן משום אגד ומסככין בהן דלא גזרו בהן משום חבילה שהעלה ליבש והכי נמי דכותה וכן פי׳ רבינו ישעיה אחרון ז״ל וכן נראה מדברי הרמב״ם שכתב בסתם וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד ולא כתב כל עיקר דצריך התרת קשר העליון בצריפי דאורבני משמע דמפרש כפירוש זה שכתבתי דלא בעי התר׳ כל עיקר כמו באגד בגזע אחד שהרבה קנים יוצאין ממנו שעליו אמר הרמב״ם וכן כל אגד וכו׳ וכך היה מפרש רבינו גם בהרי״ף והרא״ש ולפי זה כיון שהלכה כרב הונא שאין צריך התרה בשום דבר כל עיקר כ״א בחבילה לכך השמיט רבינו ההיא דצריפי דממילא משמע דדוקא חבילה אבל כל שאר דברים שאינן בכלל חבילה שרי לסכך בה וכך מבואר בסימני הרא״ש שכתב בסתם כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד כלשון הרמב״ם והיינו על פי פירוש זה שכתבתי כדפי׳ כנ״ל ליישב דברי רבינו. ולענין הלכה ודאי כן עיקר כפי״ זה שהרי אף הר״ן ז״ל נטה מפירש״י בצריפי דאורבני ופירש שמדבר בחבילה ממש וה״ט דלפי פירש״י קשה מה איסור יש באותן כוכין מאחר שאינן דומין לחבילה כל עיקר וה״ה כמחצלות וכו׳ וכן נראה מדברי הרמב״ם והרי״ף והרא״ש שכתבו בסתם ולא פי׳ כלום דמשמע דס״ל דא״צ התרה כלל כי אם בחבילה ממש. ומ״מ אין להקל בחבילה ממש דלסגי בהתרה אחת בראשן הגס כמו שפי׳ הר״ן אליבא דרב הונא אלא בעינן התרה בב׳ ראשין דהא כבר כתבתי דרב הונא דאמר כל אגד וכו׳ קאי אכוכין ומהדר לאפלוגי אר׳ אבא דבכוכין לא בעינן התרה כל עיקר כדפי׳ אבל בחבילה ממש בעינן התרה לגמרי בב׳ ראשיו כנ״ל הלכה למעש׳:

(טז) וכן אסרו לסכך בנסרים וכו׳ מפני שדומין לתקרת הבית וכו׳ ארישא דמילתא קאי למיהב טעמא למה אסרו לסכך בנסרים שרחבן ד׳ וקאמר מפני שדומין לתקרב הבית דרוב תקרת הבית עשויין מנסרים שרחבן ד׳ ואי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו ומה לי לישב תחת תקרת הבית שאף הוא בנסרים מקורה וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה:

(יז) ומ״ש ואפילו הן משופין וכו׳ שם בגמרא על מתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה ור״ל דאף על פי שהן משופין וחלקין וראויין לתשמיש אינן מקבלין טומאה דפשוטי כלי עץ נינהו אלא דס״ד דליגזור בהו אטו כלים המקבלים טומאה וקאמר דלא גזרינן אלא דאיכא למידק דברישא דמילתיה ברחבי׳ ד׳ נמי הו״ל לרבינו לבאר דפסולין אע״פ שאינן משופין וכמו שביאר הרמב״ם בפ״ה על פי הגמרא. כ׳ בכלבו ובמקומו׳ שנהגו להקרות בנסרי׳ דקים אסור לסכך בהן משום גזרת תקר׳ וכן הדק באלה מחצלאו׳ של קנים אעפ״י שהיא גדול׳ באלו המקומות שנוהגין לקבען בגגין כעין תקר׳ אין מסככין בהן ומעשה היה בעיר נרבונא בחכם אחד שסכך בנסרים דקים פחותים מג׳ ולעזו עליו ואמרו מימינו לא ראינו וכמעט שלא שמטה בחש״מ אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר וכן באלה עצים הדקים שגודלין ואורגין אותן ונקראי׳ קלד״ש אין מסככין בהן דלתקראות הן עשויות מתחלתן ויש בהן משום גזירת תקרה ועכשיו נוהגין לכסות בענפי אילנות וערב׳ על הלט״ש ואין לכסו׳ בלט״ש דאע״פ שלא נהגו עכשיו להקרות בלט״ש וא״כ אין בהם משום גזירת תקר׳ מ״מ יש לחוש למ״ש הסמ״ק דילמא אתי לסכך בהן בקביעות שאין הגשמים יכולין לירד שם.

(יח) אפילו אם מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך כו׳ משנה פרק קמא פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסול׳ ופירש״י מפני הנשר. שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו והקשו עליו התו׳ והרא״ש דלמה יפסול אם מגין על אדם מפני החמה ומן הקסמין ומאי שנא מלנאותה והסכימו לפי״ ר״ת שפריסת הסדין הוא כדי שלא ייבש השכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה וכמו שפי׳ רבינו אך קשה שהרי רבינו הסכים לדעת המפרשים דל״ש קדמה הסוכה או קדם האילן וכו׳ כדלעיל בסוף סי׳ תרכ״ו וכאן פסק כר״ת דאם פירס הסדין על הסוכה כדי להגין או ששרוי במים דכשרה ואע״ג דהסדין פסול הוא דמקבל טומאה וממנו בא הצל אפ״ה כשרה מאחר שהסוכה כבר נעשה בהכשר שוב אין הסכך פסול פוסל אותה וא״כ דבריו סותרין זה את זה וי״ל דס״ל לרבינו דכל שעושה להגן הוי כלנאותה ואין שם סכך פסול עליו לפסול שכנגדו דבטל הוא אגב סוכה וה״ה במניח עליה לצורך הבגד כדי ליבשה וכדמוכח בירושלמי דאמר התם כל שלא מפני הנשר כשרה ובכלל זה לנאותה לצורך הבגד דבטל אגב סוכה וכ״כ הר״ן ודוקא באילן שהוא מחובר קאמר דפוסל אפי׳ אם קדמה הסוכה דלא שייך שם לנאותה ולא בטל אגב סוכה:

(יט) ומ״ש ובלבד שיהא בתוך ד׳ לסכך כבר נתבאר בסי׳ תרכ״ז:

(כ) ומ״ש ומיהו לכתחילה לא יעשה וכו׳ שם בעובדא דכיתונתיה דמנימין דאסרה רב אשי לכשיבשה מפני מראית עין דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה אבל מדינא שרי כיון דפריסת הסדין מתחלה לצורך הבגד היתה הוי כלנאותה ושרי. ומיהו ודאי אם פריסת הסדין מתחלה היתה שלא לצירך כלל פוסל הסוכה מדינא וכבר כתבתי למעלה בסי׳ זה דאפשר לפרש דאפי׳ אם היתה פריסת הסדין לצורך הבגד פוסל מדינא בשעת אכילה ושינה וכן פי׳ הר״ן בשם אחרים וכתב דראוי להחמיר לענין מעשה בזה גם נ״ל להחמיר כפירש״י דאפילו להגין מפני החמה או מפני העלין וקסמין שלא ינשרו על שלחנו פוסל וכ״פ בהגהת סמ״ק וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ה שכתב בסתם דמשמע דפסול בכל ענין וכן פי׳ ה׳ המגיד לשם וכן פסק הרוקח והכי נקטינן. וא״ת והלא בלא סדין נמי אסור לסכך בעשבים שעליהן נושרין כדלעיל וי״ל דודאי אם עשה שום תיקון שלא יהו העלין נושרין שרי אפילו לכתחלה כיון דליכא למיחש שמא יצא מן הסוכה מאחר שעליהן אינן נושרין ואשמעינן כאן דאם פירס תחתיה סדין שלא ישרו העלין כיון שהסדון מקבל טומאה והיא גורם שלא ישרו פסולה הסוכ׳ ואפילו דיעבד ומתוך שיטת ההלכה היה נראה לי דדוקא במיני סנה כשעליהן נושרין התם דוקא קאמר דאסור לסכך בהן משום דאיכא למיחש בהו שמא יצא מן הסוכה מתוך שהוא חושש שמא יתחוב לו קוץ בבשרו אבל בשאר מינים לא חיישינן שמא יצא מן הסוכה אבל מדברי הרמב״ם ורבינו משמע דאין חילוק בין מיני קוצין לשאר מינין אלא בין דבר שנושר ונובל תמיד התם הוא דאין מסככין בו ואפילו לפי זה הני עצי אילנות ועצי ערבה שעליהן נושרין ג״כ לפעמים כשמנשב עליהן הרוח מ״מ כיון שאינו נושר ונובל תמיד מעצמו מסככין בהו אפילו לכתחלה וכן כתוב צאו ההר והביאו זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכה ככתוב היינו עבות היינו עץ הדס אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה וענף עבות ללולב והדס לא עדיף משאר עצי ערבה: